Home

Ladypine

Recent Entries · Archive · Friends · User Info

* * *
I could talk about how beautiful and clean the place is, or how hearty and well organised the breakfast is. But this was simply fulfilling my expectations.

I did not expect the parlour to contain toys and games for all ages. I did not expect Conor, the owner, to efficiently advise us regarding the rest of our trip. and I did not dare to expect to spring a hare. But when I told Conor that seeing a hare was what I hoped for, he directed us with careful directions to where we are most likely to find one, and how to go about it in order to get a good look. Now I have photos to match some of the magnificent pictures on the corridor walls of Cappabhaile House.

* * *
The worst reason to go on any ghost tour is to actually learn about ghosts. A ghost tour might teach some history, or be a nice pastime, especially for a woman on her own, with an evening to spend in a foreign country. However, these are the wrong reasons to go on the Kinsale Ghost Tour.

The Kinsale Ghost tour is a satire on ghost tours, which has been going on for the past 10 years, without the performers having seen another ghost tour. The town folk take part in the tour: passively, at the performers' initiative, or even on their own accord.

The ghost tour itself is an interactive monologue, performed by a great actor. He allows himself the usage of facial expressions of such variety, that usually only babies have. His body is a tool he uses with endless energy. Furthermore, he even speaks clearly enough for non-native-Irish-speakers to follow.

The Kinsale Ghost Tour is an hour of sheer pleasure, drawn from watching a great performance artist on his stage - the streets of Kinsale.

* * *

יעל מנסה להלביש את הבובה שלה ולא מצליחה: "את תמיד עושה לי שערות סגולות!"
* * *

מתחיל כמו אילוף הסוררת,
ממשיך כמו דיאלוג של גלילאו,
זורם להרצאה בלימודי מגדר בבר אילן
וחוזר חזרה לשייקספיר.
אך בעצם הכל אגדה של רש"י
בסגנון שהוא משהו בין תהילים לשירת הים.

ברוריא, בת רב חנינא בן תרדיון / שמואל ישראל מוּלְדֶר
* * *
When several people who meet you after a long time compliment you regarding weight loss (even though your weight might have been constant) it is a clear sign that you are overweight in their eyes.
* * *


במהלך קריאת הסיפור על יעקובינה שיניתי דעתי פעמים מספר לגבי המטרה הדידקטית של המחברת: אולי עוסק הסיפור בזכותו של אדם לבחור לו את דרך חייו, לא משנה באיזה גיל? האם עיקר הסיפור בתירוצים שממציאים אנשים לעצמם כדי להצדיק התנהגות שבה בחרו ממילא? האם מטרת הסיפור פשוט להפגין את גדולתה של הסופרת, אשר מצליחה לסחוף את הקורא להזדהות עם דמויות כה רבות, אשר מניעיהן סותרים? אולי זה סיפור על ערכי האמונה לעומת קדושת המשפחה? בבדיחות הדעת שקלתי אפילו כי מטרת הספור ללמד על הסכנות שבהתקפת "אדם באמצע" על תקשורות.

בנוסף, שקעתי בהרהורים אשר לא חשבתי שהיו חלק מן התכנית: מה חשוב יותר - קרבת דם או יחסים הנרקמים בין אנשים? במקרה של התעללות בילדים, האם עדיף לילד לקבל סיוע בביתו, בחיק משפחתו אשר פוגעת בו, או שעדיף להוציאו מחזקת הוריו? האם החלק החשוב בדת הוא הדרך בה אדם פונה לאלוהיו, ואיך הוא מגדיר את דתו, או שמה שחשוב זה איך הוא מתייחס לבני אדם אחרים בשם אותו אל? הדרך בה אתה מתפלל, או המניעים לכך והבנתך את שמאחורי המילים?

בסוף הספור כבר הבנתי כמה מן התשובות של המחברת, בת תקופת ההשכלה, לפחות לאותן השאלות שאכן נראה שהתכוונה שהקוראים יעסקו בהם. לא בכל העניינים אנו רואות עין בעין. בפרט, סדר העדיפויות הנחשף באופן בוטה בשלב ההתרה של הסיפור מדגיש את הפער בין ראיית עולמה של שרה הירש, בת תקופת ההשכלה, לבין ראיית עולמי החילונית המאוחרת ביותר ממאה שנה.

כמו-כן, נראה שלדעתה של המחברת, לסיפור סוף סגור, באותו מובן שסיפור המסתיים בהצעת נישואין הוא בעל סוף סגור. אך כפי שהבעיות האמיתיות מתחילות רק לאחר שמנסים לחיות יחד, כך גם אני נותרתי לתהות על גורל הדמויות, כאילו הותירה המחברת סוף פתוח: האם אדם שהתרגל להיות אכזרי יכול לחדול מכך, או שהאכזריות הופכת לטבע שני? האם יוכלו הגיבורים לסלוח זה לזה ולהמשיך בחייהם, או שהמאורעות יותירו צלקת בל-תימחה על נפשם?

בדרך כלל אני מחזיקה בדעה כי ליצירה ספרותית חיים משל עצמה. לקורא הזכות לראות ביצירה את שהוא רוצה לראות בה, ואין מוטל עליו לחוש ולחשוב את "הדברים אליהם התכוון המשורר בשירו". הגישה ההפוכה גורסת כמובן כי יש להכיר את הביוגרפיה של המחבר ואת המקום ממנו בא כדי להבין את הסיפור. במקרה זה, לאור הדידקטיות הברורה, חיפשתי בכל זאת אישור למשנה אשר נראה לי כי שרה הירש מנסה להטיף לה.על שרה הירש לא מצאתי אף מילה, אך משנתו של אביה, הרב שמשון בן רפאל הירש , ידועה. לאביה, מתומכי ההשכלה, היו דעות ברורות בנוגע לחינוך ילדים וספציפית בנוגע לתפקיד האם בחינוך, נושא בו עסק במאמרו "כה תאמר לבית יעקב". איני יכולה להמנע מלחשוב שאולי שמה של הגיבורה, יעקבינה, סמלי וקשור לשמו של טקסט זה.

הרש"ר הירש דגל בחינוך לצייתנות כוללת מגיל רך, אך הוא מדגיש גם את החשיבות שבהשמת דגש נכון על דברים: על ההורים להדגיש לדעתו את הערכים המוסריים, ולא להעניש בחומרה דווקא על הפסדים חומריים. בדיוק מקרה כזה מציגה שרה הירש ביחסי האם והבת:


"
נאנחה הביטה בה האֵם בחמלה מסתרת, ותרחץ כפיה ותוציא מארון המכלת חתיכת בשר הנשאר מיום האתמול, ותלט בגליון ותושט לבתה, בהעבירה את ידה על פני השלחן.

– קחי לך, ובלכתך בדרך-שובך תאכליהו.

יאקאבינא שלחה את ידה לקחת את המנה, אבל בהיותה עודנה כמתנמנמת נשמט הבשר מידה, ויפול אל קערת החלב אשר העמדה לפניה.

"אוי!" קראה מתנודדת, ואמה הניפה עליה יד ותכנה על פניה בתתה עליה בקולה:

– הה גולם, אין ידים לפעלך. מה תאכלי עתה? הן תלכי לכפר-חדש בנפש ריקה, בטרם סעדת את לבך, ולי אין עוד גם טפת חלב בבית!

יאקאבינא ירדה בשיחה.

– אמנם כן, חרוצה את לבכות כמעט תגע בך יד, אך לשום לב ולהזהר – לא תוכלי. אבל הרפי, לא עד עוד לבכות. השעה עוברת, ועליך למהר לכתך. קחי את קערת חלבי ואכלי, ואם אני לא אוכל היום פת שחרית אין רע, – ובדברה הגישה את קערתה אל בתה הבוכיה.

– אבל חדלי לבכות עוד, עד מתי תיבבי? אכלי נא ולכי, לבל תאחרי המועד.

יאקאבינא לא שלחה ידה לאחוז בכף. לשוא התחננה אמה, ותצו, ותרגז, ותצעק, לשוא; העלמה לא נעתרה להביא אוכיל אל פיה.

בערטהא נחמה מאד, ראתה ותבן כי לא טוב עשתה ביסרה קשה את בתה. לוּ למצער דברה אתה רכות וידידות, אולי נעתרה יאקאבינא ותאכל, ואולם גם אחרי אשר הכה לבה אותה על המכה אשר הֻכתה בתה מידה, היתה פקודתה קצרה וחדה. היא היתה כנואשת, נשפכה מררתה וכלו כליותיה בחיקה על כי עליה לשלוח את הילדה בנפש ריקה ורעבה בקרח הנורא האוכל מבשר עד עצם, ובכל זאת לא יכלה שנות, כי נחוץ להחיש את השמלה למקומה בעתה.

"

עם הדרישה לצייתנות מלאה, דגל הרש"ר גם בהפגנת חיבה, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". בכך לוקה האם בסיפור.

"
– ילדה עניה – דובבו שפתי האם העצובה – מחר בבקר תאֻלצי ללכת אל הכפר בקור וקרה, אך אני מה? לא אוכל שנות, רגלי אני לא תשאינה אותי מרחק רב כזה.

בלי חפץ נשארה בּערטהא על עמדה ותתבונן אל בתה הישנה. מה יפה ומה נעימה היא! יפיה נסך רוח קסם על אמה, ותקרב אליה בלט ותשקה על מצחה. לוּ הקיצה יאַקאָבּינאַ ברגע הזה, ותרגיש כי נגעו שפתי אמה בה, האח! מה מאֻשרה היתה אז! אבל היא היתה שקועה בשנתה, והחלום נהג אותה אל בּעטי רעותה, ולפניה הגידה צרת לבבה, כי אמה איננה אוהבת אותה. ואף אמנם חידה היא, מדוע לא יכלה האשה הרכה והעדינה הזאת אשר אהבה מאד את בתה יחידתה, לדבר אליה נעימות? מדוע יכלה להראות את אהבתה אליה רק בהיותה בטוחה כי בתה לא תראה ולא תתבונן בה?"

גם לאחר שאני מודעת לחלקים ממשנתו של הרב אשר חלחלו במודע או שלא במודע לסיפור, נותר לי להתפעל מאפיון הדמויות הרגיש והמקסים. אפיון דמויות זה נעשה בשיטת "יהודי נוסע ברכבת". יהודי, לא אדם. אני לא יודעת לשים אצבע בדיוק על הטכניקה בה השתמשה שרה הירש, אך דמויות היהודים בסיפור מאופיינות בחן לעומק גם אם מוקדשות להן שורות בודדות, וברובן הן דמויות עגולות. דמויות הנוצרים, לעומתן, גם כאשר הן מופיעות במשך חלק ניכר מן הסיפור, בשום שלב המספר אינו יושב מעבר לכתפן, והן מרגישות שטוחות ותפאורתיות לאורך כל הדרך.
* * *

אשה סוטה היא אשה אשר נסתתרה מרצונה עם גבר שאינו בעלה, אך לטענתה לא נטמאה עמו. טענתה נבדקת באמצעות מבחן ייעודי: הכוהן משביע את האשה, וכותב את שבועתה על קלף. את הקלף הוא מכניס למים המאררים, שהם בלילה של מים קדושים ועפר מקרקע המשכן. מים אלה מוחקים את הדיו מן הקלף.
הכהן משקה את האשה מים אלה. אם נטמאה, תצבה בטנה ותיפול ירכה. אם לא נטמאה, לא תחלה ואף תתעבר. כך לפי ספר במדבר, פרק ה'.

דמיונו של פרישמן ניצת כתוצאה מאכזריותו של המבחן. בסיפורו "סוטה" נופח פרישמן רוח חיים ואישיות ייחודית בדמויות הגנריות המככבות בספר במדבר: האשה, הבעל, הכהן. באמצעות ספור מעשה אשר היה יכול לקרות, הוא מוחה על שרירותיות המבחן ועל כחו של הכהן: שופט ומוציא לפועל, ואף יותר מכך.

"קהל גדול שבעתיים מן הקהל הראשון נאסף מסביב. מימינה עמד איעזר וראשו מורד לארץ ומשמאלה הכוהן. האשה היתה באין לבוש על בשרה ורק כותונת-בד לבנה כיסתה את מערומיה, ותיראה בעיני הקהל בכותונת הארוכה והלבנה הזאת גבוהה פי שניים בקומתה. ואולם פניה הלבינו שבעתיים מן הכותונת."


* * *

חבר שלי נפש בעין-יהב בפסח, וסיפר לי על חיי התאילנדים במקום.
התאילנדים אשר עובדים בחקלאות במושב מתרכזים במועדון התאילנדים. שם עובדת תאילנדית מוכרת להם ממרכולתו של המושב במחירים מופקעים, במסגרת מרכול 24 שעות. למשל, ק"ג אורז, מוצר יסוד עבורם, נמכר ב-19 ש"ח. בחנות המכולת של היישוב עצמו, ק"ג אורז נמכר ב-12 ש"ח.

ואני שואלת את עצמי - האם התאילנדים יודעים שבחנות שבה המוכר אינו דובר תאילנדית, הם יכולים לחסוך משמעותית בעלות מוצרי היסוד שלהם? מי החליט לעשוק את כבשת הרש? והאם הוא ישן היטב בלילה?
* * *

שלושה ברווזים יצאו לטייל. הלכו הלכו הלכו הלכו (על משקל "שלושה דגים יצאו לטייל בים, שחו שחו שחו שחו")
"ברווזים בואו הביתה"
ברווז אחד נשאר. הוא היה לבד. בכה.
הלך הביתה.
לא היו לו חברים.
אנחנו נהיה חברים שלו.
* * *

-עז
-מה?
-עז?
מה?
את עז?
לא. אני יעל בן-יהודה.
-אז למה את עונה כשאני אומרת עז?
-כי את אמא שלי.
* * *
Ever since I heard the story of Shlooli (שלולי, מירה מאיר), I tried finding my own Shlooli in the ponds. I would come near them anticipating, looking at the bright reflections of the tall Eucalyptus trees that grew all around. However, by the time I got to a pond, all I could see was the black asphalt underneath it. If I ever managed to see a reflection of something close, it was never a bright image, but a dull shade.

Other authors have used this trick of pond-reflection as well. Hans Christian Andersen's Ugly Duckling sees his own reflection in the water, only to realize that he has turned into a wonderful swan. Selma Lagerlöf's Nils Holgersson checks his image in the swamp water after he his body swells due to ants stings. Lea Goldberg's and Ari Ron's Pluto
even jumps into a pond chasing his own reflection.

All those heroes actually see something. Have any of these authors actually tried looking at their reflection in a pond?

Now I know that it is physically impossible to clearly see your own reflection in a pond. The amount of reflected light off a specular surface is proportional to the viewing angle. It is a Physics law that a five year old could have discovered.

* * *

-את זוכרת שאתמול הייתה כוס מלאה?
-כן
ועכשיו, את רואה שיש רק חלק מהכוס מלא?
-כן.
-אז אליהו הנביא היה פה?
דממה.
-יעל?
אליהו הנביא היה פה?
-לא.
אז מי שתה מהכוס?
-את שפכת לכיור.

רק חסר לי לשכנע אותה שסנטה קלאוס נכנס דרך הארובה...
* * *
In Peopleware, which I find useful and interesting even after I finishing, they proudly describe a whole department which stuffed phone ringers with tissues.

I did not have to perform a mutiny for that, but I just pulled the cord out of the phone, as I need to get things done. I still feel rebellious.

* * *
Two years ago we got several Madgal taps. I tried installing one myself, and had to give up and call a plumber to finish the job: the assembly required using unreasonable torques for me, at weird angles. I had to be able to turn a screw with almost nothing to hold on, when I am under the sink, groping around behind the sink, at an invisible point, in order to prevent leakage around the tap. I had to twist flexible pipes connected where I could not reach inside the tap, in order to prevent leakage from the installation itself.

Today, while visiting my parents, my father asked me to turn an unreachable screw under the sink, as he has problems with his leg. It turned out that he wanted to install a Madgal tap. After hours of struggling we managed to release the old tap, and then I anticipated trouble trying to install the new tap without any leakage. I was already working on convincing him to call a plumber, when I realized that Madgal have finally done the right thing: All the tubes that had to be installed in an unreachable point inside the tap were already hooked up in the factory. The tap came with a special easy-grip utility to make turning the invisible screw a work like charm. The only thing was that they were not accurate enough with the production of the screw, so that it could not fit in place - my father had to shave a part of it off to make it fit. But all in all, it was certainly doable.

My parents now have a new tap.

* * *
Women 2009 "conference" will take place soon in Haifa. Keynote speaker - The famous coach, Alon Gal.

What are they saying? The common thing about women is that they are locked in a situation where they must have the help of a man who will act instead of their father/husband, and bully them into doing things that everyone knows they should do?

* * *
"What's in a name? that which we call a rose
By any other name would smell as sweet;"

Yael tends to ask "why" a lot. Many times, she asks "who is that", followed by "why", which can be interpreted as "why are you called thus". Most of the times, the answers we get are "because the parents thought it was a nice name". Sometimes we get the answer "because the parents knew several people by that name, and they were all nice people".

This kind of reason for giving a name to a child can bring to clustering. Supposing everyone named their children on that basis, then people called "a" would be characterized by having parents who liked people called "a". People called "a" might grow, along the generations, to have a character of an "a" person. Like red-headed people are claimed to have a certain character. This would be a self-sustained situation, as parents who like people of a certain "a" character, and will try raising their child to be of that character, will also like the character of people already named "a". If we add the fact that children tend to imitate some of their parents character traits, or at least their grandparents (in the case of over correction - children hating character traits of parents who hate their own parents' character traits) we may find dynasties of parents and children names "a".

* * *

יעל:הבובה אלישבע רוצה על הידיים.
אני:נו, ומה את עושה?
יעל:שמה אותה על הבטן, כמובן.
* * *

חשבתי שזה יבוא רק בגיל ההתבגרות, אבל מזה יומיים שיעל קוראת לי "אמא לחצנית". דווקא יכולת הלחיצה שלי נפגעה מאד, מכיוון שהייתי צרודה ולא יכולתי להשתמש במניפולציות וורבליות מקובלות (כמו למשל להציע לרחוץ את החתולה. ולא, היא לא מורידה את הפרווה כשהיא הולכת להתרחץ).

אתמול נפתרה החידה. לא "אמא לחצנית". "אמא לחשנית" - אמא שלוחשת, כי היא צרודה!
* * *
It is considered OK, to some extent, to euthanize people, if they have clearly stated that this is what they wish for. Although it just brings on the end of the road, some people believe it brings them faster to a better world, to uniting with close people. The family may ask for it, on behalf of a suffering patient. Then they may be blamed to have an interest in the matter - inheritance can only happen when one is dead. But otherwise, it may be argued to be the altruistic thing to do.

It is considered normal behavior to euthanize animals. They never state their desire. We assume they have no afterlife concept, no religion. The person who asks for the euthanasia is also the person who benefits the most out of it, because this is the same person who no longer needs to take care of a sick, old animal, nor pay expensive doctor bills. Especially as most of the vets do not work under any insurance cover. Many times it is the choice of an expensive operation or death to the animal, and the owner just chooses death.

The logic of those two parallel cases should be related. The judgment we pass should be the same by quality, even if it differs by quantity.

clearly, pets are euthanized for the owners comfort, not for any other reason. Even if this comfort means not having to watch a dying animal. This means that when people are euthanized, it is first of all for the comfort and relief of their family members, who do not have to live the nightmare and wait for it to be over with.

Good bye, Ktifa.

* * *
I have always looked up to people who got down on their knees to be at eye level with children. However, from the height of my 1.60 meters, I am just happy I am not taller, or it would be hard to hear Yael when she speaks. On a busy street, lifting her is the only option to hear what she says. Show me the grown up who gets on his knees and continues to do things while listening.
* * *

Previous

Advertisement