?

Log in

No account? Create an account

Ladypine


May 24th, 2006

Recent Entries · Archive · Friends · Profile

* * *

כשהויכוח הגיע לשלב בו שמתי לב שהוא לא מקשיב לי, אלא רק צועק, ציינתי זאת בפניו. הוא אמר שהוא לא מקשיב לי כי הוא מרוגז. ביקשתי ממנו שיחזור למשרד שלו, ושיחזור כשלא יהיה מרוגז. הוא קרא לי חצופה והחל לגהור מעלי ולצעוק עלי. בשלב זה כבר דרשתי ממנו שיצא מן החדר, כשבאופן מפתיע אני שומרת על קור רוחי, ואז זה קרה.

הוא שלח יד כלפי חפץ שהיה מונח על השולחן, כאשר פניו מתקרבים לפני. הוא לא אחז בחפץ. אבל לפי מראה פניו נראה היה כי הוא עמד לרגע לאחוז בחפץ ולהכות אותי או להשליך אותו לכיווני, ואז נמלך בדעתו.

בשלב זה כבר נכנסתי להיסטריה, צורחת שהוא צריך לצאת מהחדר עכשיו, שאיני מוכנה שהוא יאיים עלי, ובורחת מן החדר בו זמנית (המשרד שלי ערוך כמבוך, כך שזה תהליך בלתי מיידי).

מדובר באדם מבוגר, סב לנכדים. אלימות גופנית, ואפילו איום באלימות גופנית, הם דבר שלא ייעשה בסביבת עבודה. לא נוח להאמין לגרסה שלי של הדברים. בייחוד מכיוון שהכל מסתכם בכך שאני נבהלתי מן האיום הכמוס בתנועותיו, אשר היה מלווה בפלישה חריפה למרחב האישי שלי. לא הייתה לי כל כוונה להשאר שם ולגלות מה הוא ייעשה.

יכול להיות שדמיינתי את זה. זו אפשרות. זה מאד נוח להניח כך, ושומר על שקט תעשייתי. שנינו אכן הסכמנו לאחר מכן, בתיווכו של מנהל בכיר שבמקרה עמד מחוץ לחדר, כי ארעה כאן אי הבנה משני הצדדים. הוא אפילו נפגע עמוקות מכך שהעזתי לחשוב שהוא ינקוט באלימות גופנית. הרי הוא מעולם לא הרים יד על אדם, לדבריו.

אבל אני יודעת מה ראיתי. ואני יודעת שהוא פלש למרחב האישי שלי, גהר מעלי ואיים עלי. ונקט בברור באלימות מילולית.

נראה לי שכאשר הוא יבוא שוב לדרוש שאעזור לו, אפנה אותו למישהו אחר.
Current Location:
Home, safe Home
Current Mood:
scared scared
* * *

Previous Day · Next Day